אי-נטילת טיפולים סיסטמיים לפסוריאזיס מובילה לכישלון הטיפול ועליה בשימוש בשירותי בריאות.

מטרת המחקר הינה לבחון את דפוסי השימוש בתרופות וההתמדה של משתמשים חדשים בתרופות סיסטמיות לטיפול בפסוריאזיס.

לצורך כך החוקרים ביצוע מחקר עוקבה השוואתי רטרוספקטיבי תוך שימוש במאגר נתונים גדול של תביעות ביטוח בריאות בארה"ב הכולל מטופלים בפסוריאזיס שהינם משתמשים חדשים באציטרטין, אדאלימומב, אטנרספט, מתותרקסט או אוסטקינומב.

התמדה נמדדה על ידי פרופורציית הימים שכוסו בחלוקה דיכוטומית כהתמדה (0.80 ומעלה) או אי-התמדה (מתחת ל-0.80). יחס הסיכויים ורווח בר-סמך 95% בהשוואת ההתמדה לכל חשיפה (אציטרטין, אדאלימומב, אטנרספט או אוסטקינומב) לרפרנס (מתותרקסט) הוערכו על ידי רגרסיה לוגיסטית עם צימוד 1:1 והתאמה לגורמים משפיעים פוטנציאליים.

סך הכל 22,742 מטופלים היו משתמשים חדשים בתרופות סיסטמיות. בקרב מטופלים אלו, התמדה בשימוש באדאלימומב (יחס סיכויים 2.24, רווח בר-סמך 95% 2.05-2.45); אטנרספט (יחס סיכויים 1.77, רווח בר-סמך 95% 1.63-1.92); ואוסטקינומב (יחס סיכויים 2.54, רווח בר-סמך 95% 2.24-2.87) הייתה גדולה יותר ואציטרטין (יחס סיכויים 0.57, רווח בר-סמך 95% 0.50-0.63) נמוכה יותר בהשוואה למתותרקסט.

לסיכום החוקרים מדווחים על התמדה רבה יותר בשימוש בתרופות ביולוגיות מאשר מתותרקסט במשתמשים חדשים. מחקר נוסף דרוש בכדי להבין את ההתמדה הנמוכה באופן כללי לתרופות סיסטמיות עבור פסוריאזיס.

מקור: 

Dommasch, E.D. et al. (2018) Journal of the American Academy of Dermatology. 79(6)