"שרידות תרופה" מהווה מדד אובייקטיבי חשוב המאפשר לכמת את יעילותם של טיפולים למחלות דלקתיות כדוגמת דלקת מפרקים שגרונית, ספונדילוארתריטיס, דלקת מפרקים פסוריאטית ופסוריאזיס. במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת seminars in arthritis and rheumatology חוקרים ביקשו לבחון את שרידותן של תרופות ביולוגיות ותרופות המבוססות על מולקולות קטנות בעולם האמיתי במגוון מחלות דלקתיות.
המחקר בוצע באמצעות שימוש במאגרי המידע הפרוספקטיביים DANBIO,יDERMBIO אשר כללו את כל החולים בדנמרק עם דלקת מפרקים שגרונית, ספונדילוארתריטיס, דלקת מפרקים פסוריאטית ופסוריאזיס אשר טופלו עם תרופות ביולוגיות או מולקולות קטנות חדשות. שרידות התרופות הוערכה באמצעות עקומות קפלן מאייר ובוצע שימוש במודל על שם קוקס לחישוב יחסי סיכונים.
במחקר הוכללו 12,089 מטופלים אשר קיבלו 17,903 סבבי טיפול - 5,104 מטופלים עם דלקת מפרקים שגרונית, 2,157 מטופלים עם ספונדילוארתריטיס אקסיאלית, 2,551 חולים עם דלקת מפרקים שגרונית ו-2,577 מטופלים עם פסוריאזיס.
תוצאות המחקר הדגימו כי בחולי פסוריאזיס, כלל השרידות של גוסלקומאב הייתה הגבוהה ביותר. בחולים עם דלקת מפרקים שגרונית נמצא כי שרידות התרופה הגבוהה ביותר הייתה של ריטוקסימאב ולאחריה, בריסיטיניב, אטנרספט וטוסיליזומאב, בהתאמה. בחולים עם ספונדילוארתרופטיה אקסיאלית שרידות התרופה הגבוהה ביותר הייתה של גולימומאב לעומת כל שאר התרופות שנבדקו ולאחר מכן סקוקינומאב ואטנרספט. בחולים אלה השרידות של אינפליקסימאב הייתה הנמוכה ביותר. בחולים עם דלקת מפרקים פסוריאטית שרידות התרופה של טופסיטיניב ואינפליקיסמאב היו נמוכות לעומת כל התרופות האחרות שנבדקו. בחולי דלקת מפרקים פסוריאטית השרידות של שאר התרופות הייתה דומה עם טרנד גבוה יותר עבור גולימומאב ולאחריה סקוקינומאב ואיקסקיזומאב.
תוצאות מחקר זה מדגימות כי מנגנוני הפעולה השונים של התרופות הביולוגיות והמולקולות הקטנות מובילים להבדלים ביעילות הטיפול. למרות חפיפה בפתוגנזה של מחלות דלקתיות מסויימות יש צורך בגישה מותאמת אישית תוך שקלול מחלת הבסיס, פרופיל המטופל והטיפולים הקודמים שקיבל.
מקור:
בחסות חברת יאנסן
CP-316567