בחינה של שרידות תרופות (drug survival) ביולוגיות לטיפול בפסוריאזיס הינה בעלת חשיבות גבוהה מאחר והיא מאפשרת לבחון לא רק תוצאים קליניים אובייקטיבים אלא גם גורמים המשפיעים על ההיענות של החולים לטיפול. שרידות תרופה מוגדרת כזמן שחולה נמצא על טיפול ספציפי - מהזמן שהוא קיבל את התרופה לראשונה ועד להפסקת הטיפול.
במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת American Journal of Clinical Dermatology חוקרים ביקשו לבחון ולהשוות שרידות של תרופות ביולוגיות שונות המאושרות לטיפול בפסוריאזיס בינונית-קשה. התרופות שהושוו היו אוסטקינומאב, סקוקינומאב, איקסקיזומאב, ברודלומאב, גוסלקומאב וריסנקיזומאב. בנוסף, החוקרים ביקשו לבחון גורמים הקשורים בשרידות תרופה מוגברת.
המחקר בוצע ב-16 מרכזים לרפואת עור ברחבי העולם בהשתתפות 3145 מטופלים אשר קיבלו 3312 קורסים טיפוליים. זמן המעקב המצטבר עמד על 8439 שנות מטופל. 33.8% מהמשתתפים קיבלו אוסטקינומאב, 27.5% מהמשתתפים קיבלו סקוקינומאב, 19.7% מהמשתתפים קיבלו איקסקיזומאב, 3.5% מהמשתתפים קיבלו בורדלומאב, 15.5% קיבלו גוסלקומאב ו-3.5% קיבלו ריסנקיזומאב.
תוצאות המחקר הדגימו כי לאחר 18 חודשים, ההסתברות המצרפית לשרידות תרופה הייתה גבוהה ביותר במטופלים שקיבלו מעכבי IL-23: ההסתברות עם ריסנקיזומאב עמדה על 96.4% ועם גוסלקומאב על 91.1%. לעומת זאת, ההסתברות עבור התרופות האחרות הייתה נמוכה יותר ועמדה על 86.3% עבור בורדלומאב, 86.1% עבור אוסטקינומאב, 82% עבור איקסקיזומאב ו-79.9% עבור סקוקינומאב.
באנליזה רב-משתנית נמצא כי שימוש בסקוקינומאב, מין אישה, BMI גבוה וחשיפה וקדמת לתרופות ביולוגיות הגבירו באופן מובהק את הסיכון להפסקת שימוש בתרופה. לעומת זאת, טיפול עם ריסנקיזומאב נמצא קשור עם סיכוי מופחת להפסקת שימוש.
החוקרים מסכמים כי לאחר 18 חודשים, ההסתברות המצרפית לשרידות עבור כל התרופות עמדה על מעל 79%. השרידות של גוסלקומאב וריסנקיזומאב הייתה גבוהה מאשר של אוסטקינומאב בעוד שהשרידות של סקוקינומאב הייתה נמוכה מאשר של אוסטקינומאב.
מקור:
Torres T, Puig L, Vender R, et al; Am J Clin Dermatol. 2021 Jul;22(4):567-579. doi: 10.1007/s40257-021-00598-4. Epub 2021 Mar 30.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
